עברית  |  English  |  


 

 אדריכלות הומניסטית  

על יצירת מקומות
שמשרים נינוחות ו
מאפשרים חיים מלאים 


אדריכל  דר' אריה פלד


אנחנו חיים את המפגש שלנו עם העולם  כמפגש עם מקום. יהיה זה עמק, חדר, קבוצת אנשים או רחוב, אנחנו מוצאים עצמנו בכל עת בתוך מקום. מקום בצד מקום. מקום בתוך מקום.

הרגע הזה של להיות כעת וכאן בתוך מקום, שאין לו תחליף, שאחרי שחיית אותו, לא ניתן לשנותו או לחיות אותו מחדש; הארוע הייחודי הזה בהתהוות העולם ומהלך חייך, הוא כל מה שהעולם מציע לך כעת וכאן. כדי לממש את היעד ההומניסטי של לחיות חיים מלאים, עליך לחיות במלואה את היחידה הקיומית הזאת ממנה ומשכמותה מורכבים חייך ועולמך.

חלק מן המפגש שלנו עם מקום הוא היחסים שלנו עםמה שמקובל להגדיר כ"סביבה פיסית" ומה שבמגש החי עם המקום מתגלה כנוכחות המרחבית שלו. עיצוב הנוכחות הזאת הוא נושא עשייתם של מקצועות הארכיטקטורה, עיצוב הפנים ואדריכלות נוף. בחיי יום יום נוטים רובנו לדחוק את היחסים האלה אל שולי התודעה, אך כדי לחיות חיים מלאים עלינו לחיות במלואם, בצד יחסים מרכזיים יותר, גם את היחסים שהנוכחות המרחבית של המקום מציעה לנו.

 
הן מעצבי מקומות- ארכיטקטים, מעצבי פנים ואדריכלי נוף והן אלה השוהים במקומות אלה, נוטים באופן מסורתי להניח, כמו הארכיטקט הרומאי ויטרוביוס, שעל מבנים להיות עמידים, שימושיים ויפים - firmitas, utilitas, venustas. אם ננסח זאת במונחים של ימינו, מקובל  לשפוט מקומות על פי השימושיות והיופי שלהם ועל פי יכולתם ליצג ולסמל מה שרצוי לבעלים שלהם ו/או לקבוצת אנשים כלשהיא.

אלא שכפי שניווכח בארבעת הדוגמאות הבאות, תכונות אלה אינן מבטיחות שאותם מקומות יתרמו ליכולתנו לחיות חיים מלאים ושישרו עלינו נינוחות. גם המעמד החברתי והכלכלי של המקומות ושל דייריהם לא יוכל להבטיח את היעדים הקיומיים האלה.
 
 
 
 
דוגמא ראשונה:    חלונות שמאפשרים בחירה מרחבית מצומצמת.
 
בעוד כל מקום - חדר, עמק, רחוב, קבוצת אנשים וכו', שם גבול סביב השוהים בו ומשייך אותם אליו מרחבית, הפתח מציע להם אפשרויות בחירה וחופש מרחביים. הוא מציע אפשרות להינתק ולהיחשף למקומות אחרים. להיות כאן וגם שם. במפגש מידי, תמים, לפני הגותי, 
פוגש אותנו הפתח  כמאפשר בחירה.
 

כפי שאלה ששהו אי פעם בחדר ללא חלונות יודעים, לא ניתן לפצות על חסרונו של חלון. גם כאשר משקיעים בתאורה ואוורור באיכות גבוהה מאלו שהחלון היה מספק, גם אילו היו מצפים את אחד הקירות בצילום צבעוני של נוף יפה בהרבה מהסביבה המוזנחת שאליה היה החלון עשוי להיפתח, או מתקינים מסך טלוויזיה גדול שעליו מוקרן בזמן אמת מראה הסביבה שמעל החדר, וגם אם היו מקיפים את צילום הנוף במסגרת חלון אמית שכנפיו פתוחות ווילונות משני צדדיו, גם אז יהוו השוהים בחדר מועקה שמקורה באובדן חלק מיכולת הבחירה שלהם, אובדן חלק מחירותם, כפי שיקרה אם יאסרו עליהם ללא סיבה לצאת מן החדר או לדבר ללא רשות.
 
רנה מאגריט המביע בהרבה מציוריו את "החיים הנסתרים של החפצים" , נותן ביטוי לתפקיד החלון כמאפשר בחירה בציור "הטלסקופ" של חלון פתוח למחצה, שבמבט שני בו מתברר שהנוף הנשקף ממנו בעצם מצויר על זכוכיות החלונות ובחריץ הנחשף נפערת חשיכה מוחלטת. המתבונן מוצף בתחושה קיומית של "ללא מוצא".
 

                                              

 כדי שחלון יעשיר את חיינו ויתרום למלאותם, על מעצב המקום לעדן ולפתח את היותו של החלון מאפשר בחירה ובה בעת ליצור איזון בין אפשרויות ההינתקות שהחלון מציע ואחיזתו המרחבית של החדר.
 
פגשתי את החלון המתפתל הבא העשוי כולו מלבני זכוכית בשדה התעופה של Millhouse. הוא היה אסטטי, מילא את תפקידו כקיר וכספק של אור וגופו הגבישי והצלול יצר דמוי של יוקרה כפי שהנהלת המקום ביקשה בודאי להקרין.
 
   
הקיר היה יכול לחשוף את מה שהתרחש בחוץ – את המכוניות,העובדים,הנוף הרחוק, ולצמצם בכך את הרגשת הסגירות, ההיבלעות בקהל והחרדה מן הטיסה, המלווים כל המתנה בטרמינל. לבני הזכוכית לא אפשרו זאת. נוכחותן הגבישית, המדויקת, הקרירה, יצרה סמל של יוקרה אך במפגש המצבי הישיר הן יצרו כמו תבלול בעין, כפייה ותסכול.
ניתן היה כמובן ליצור חלון שיהיה שקוף במידה הנכונה ומעוצב בצורה ובחומר שיקרינו יוקרה, אך הדמיון שעיצב את הטרמינל פנה אל החלון כאל חפץ שיש להעניק לו עמידות, שימושיות ויופי firmitas, utilitas, venustasולא כאל שותף ברצף עולם החיים האמור לתרום ליכולתם של השוהים בטרמינל לחיות חיים מלאים ולהיות נינוחים.
בעמוד חיבוק המקום נציג את תהליך היווצרותו של חלון שבא לפתח ולעדן את יכולתו להיות מאפשר בחירה.
 
להלן כמה דוגמאות של חלונות שהם מעוצבים באופן מתוחכם ומענין אך יכולתם לאפשר בחירה מרחבית פגומה ועקב זה הם מצמצמים את יכולתנו לחיות חיים מלאים ולחוות נינוחות.
 
 
החלון הבא שהארכיטקט פרנק גארי עיצב עבור מוזיאון גוגנהיים בבילבאו אינו מפתח או חוגג את מצב הבחירה בין להיות בתוך המערה של הבניין הענק הזה לבין להיות על גדות הנהר, בחירה שגלומות בה אפשרויות עשירות, כמעט ליריות. במקום זה הוא בוחר לחגוג את החלון עצמו - את הדרמה של ריקוד חושני של משטחי זכוכית המתפתלים זה אל תוך זה ושל מוטות מתכת מבריקה דקים החותכים בגוש הזכוכית המתפתלת בתנועות זוויתיות .
 


 
שתי הדוגמאות האלה לחלונות  שדניאל ליבסקינד מעצב, הם שסעים מורכבים ו(בינתיים!) לא שגרתיים במעטפת הבניין, אך אין בהם שום עיבוד, עידון או העשרה של חופש הבחירה שהחלון מעניק לנו מבחינה מרחבית.           
    


דוגמא מובהקת לעיצוב בלעדי של החלון כסימן וסמל וכתוצאה מכך לפגיעה ביכולתו לפגוש אותנו  כ"מאפשר בחירה", הם החלונות בInstitute du Monde Arabe שעיצב בפריס הארכיטקט  Jean Nouvel  :
 
 
הוא יצר חזית שכולה מרקם של צמצמים מכניים הנפתחים ונסגרים בהתאם לעוצמת הקרינה של השמש. כוונתו המוצהרת הייתה להשתמש בסריג שהתקבל כתזכורת למשרבייה — מרכיב מסורתי בבנייה המוסלמית המסמל את התרבות הערבית שלהפצתה נועד הבניין .
המשרבייה מורכבת מסריג חרירי העשוי עץ או אבן שאיפשרה, בחברות המוסלמיות המסורתיות, לנשים ליהנות מרוח קרירה ולהתבונן במה שקורה ברחוב בלי לחשוף את עצמן לעיני זר. בכך מילאה המשרבייה הן את התפקיד המשחרר של החלון כ[מאפשר בחירה] והן את תפקידה כמשחררת חברתית של הנשים הספונות בביתן. ה"משרבייה" המסורתית העצימה את דיירות הבית והעשירה את שפעת החיים שלהן.
 
הצמצמים המכניים לעומת זאת, מגבילים מאוד את המבט החוצה. הפתחים של נובל מצמצמים את אפשרויות הבחירה של הנשים) וגם של הגברים) השוהים בבניין ומצמצמים את שפעת החיים שלהם.
כסימנים וכסמלים, חלונות אלה מציעים תזכורת מעניינת וקליטה לתרבות האיסלאם המסורתית אך בהקשר החברתי של פאריס בת ימינו, הם משיגים את ההפך מן המשרבייה המסורחית - הם מטילי מרות ומצמצמי חיים.
דרך נוספת לעצב חלון שגורם לצמצום יכולתנו לחיות חיים מלאים ולחוות נינוחות, היא לעצב אותו כמערכת מכנית.
חלון שבו כנף נגררת על כנף, נוח אמנם להרכבה וקל לאטום בו את התפר בינו לקיר, אך אינו מאפשר פתיחה מלאה. אחת מהן תהיה תמיד סגורה והמבט דרכה יהיה כמו מעין שיש בה תבלול. כתוצאה, אפשרות הבחירה המרחבית מוגבלת ופגומה.
 
 
 
דוגמא שניה: הכוחניות המרחבית של הבניין.
 

המקרה השכיח ביותר של מקום המצמצם קיומית את חיי השוהים בו, הוא הבניין כסוג של מקום. ללא קשא לצורתם ומיקומם, בניינים הם מטבעם כוחניים ומגבילים. כסוג של מקום הבניין הוא מוצר של הכוניות והריכוז של החברות הפטרירכליות ההולכות ונעלמות. הוא פותח על ידן כדי לשרוד את המצור התמידי של חיות בר, אקלים ומלחמה שהיו נתונות בו.
חיבוק היתר של הבניין הוא תוצאה של כמה מן היחסים המרחביים שהוא יוצר:

* הבניין שולט בשוהים בו על ידי כך שהוא עוטף אותם בגג וקירות המסדירים את החשיפה לסביבה הטבעית – מגן עליהם מפני חדירה לא רצוייה ואקלים לא נוח ובה בעת מונע נגישות חופשית לשמים, אדמה וצמחייה. הצרוף הזה של הגנה ומניעה קיים בכל הבניינים מכל התקופות אך מגיעה לשיאו בהצעתו של פולר לקרות בכיפה את כל מנהטן ועל ידי כך לשלוט על מזג האוויר של רובע עירוני שלם (לבכך להפוך אותו מבחינה מרחבית לבית הסוהר הדול בעולם).
                               
 
*הבניין שולט בשוהים בו על ידי שימוש במרכיבי בנייה וסולם צורות אחיד וחזרתי המעידים בכל אשר תפנה על שליטתו של בעל המקום ומעצבו.
  
 
עיצוב מסדיר ומובנה מתגלה לעתים קרובות גם במקומות כגון גנים ופארקים, שמעצם טיבעם הם בעלי יכולת לשחרר אותנו ולפצות על כוחניותו של הבנוי.
 
 
 
* הבניין שולט בשוהים בו באמצעות המורכבות המרחבית שלו. כדי למצוא בו את דרכך אתה נזקק להכוונה מילולית או לשילוט.
                                              
 
 
 *הבניין שולט בשוהים בו על ידי חיבורם יחד של כל המקומות המרכיבים אותו. החיבור מחזק את שליטת הבניין כשלם על החלקים המרכיבים אותו.
 
 
*נוכחותו של הבניין כדמות פאלית, נבדלת ומתנשאת על סביבותיה, מוסיפה גם היא לריחוק ולכוחניות שלו.
 
                                        
 
מרות היתר של הבניין היא מעבר לדרישות החברתיות והאפשרויות הטכנולוגיות העכשוויות. בחברות שאלווין טופלר הגדיר כחברות "גל שלישי" הצומחות הארצות המפותחות ניתן לחיות במקומות שהכוחניות שלהם מוגבלת למידה הנדרשת לעצם קיומם ולא יותר. בנוסף לכוחניות הבניין, בחברות אלה אנחנו חשופים בכל עת למציאות המדומה של מסכי מחשב וטלוויזיה ומוצפים בקולות ומראות מלאכותיים.
                                                                                                                                   
אנחנו מקושרים באמצעים אלקטרוניים ומייצרים באמצעות הפעלה עקיפה - לחיצה על עכבר אלקטרוני והקשת מקלדת, ללא מגע ישיר עם כלי עבודה ועם החומר המעובד. הניתוק הזה מן ההתנסות הגופנית המלאה מצמצם את המגע המלא שלנו עם העולם ופוגע נפשית וגופנית ביכולת ההתחדשות והצמיחה שלנו.
כדי להגן על עצמנו מן התהליך הניווני הזה, עלינו לאזן את חשיפת היתר למציאות המדומה ולמלאכותי, בחשיפה מיידית ורציפה לטבעי – לאדמה, לצמחייה ולחלופי היום והעונות.

                          לחברות "גל שלישי" המבוססות על טכנולוגית  Hi-Tech
                        לא דרושה סביבת Hi-Tech מלאכותית ומבוקרת,
               
 אלא סביבה חשופה לאדמה, לצמחייה ולחלופי היום והעונות.

את החדר או האולם יחליף הגן התחום - סוג חדש של מקום שהשוהה בו נמצא בכל בנוכחות המיידית של צמחייה, אדמה, שמים וחילופי השעות והעונות. 

 
 
 
הגן התחום מקיף שטח אדמה בגבול אטום לכניסה ומבט לא רצוים לדייריו. חלק ממנו מקורה וחלק פתוח לשמים. הצמחייה המקומית נשמרת או מועברת לאזור אחר בתוך גבולות האזור הפתוח. בין האזור המקורה לפתוח מפריד "מסך אוויר" השומר על הבדלי הטמפרטורה והלחות בין חוץ לפנים, הדרושים לרווחת הדייר.
 
                                                                                                            
 
לחברת "גל שלישי" לא דרושה סביבה עירונית צפופה של בנינים ממוזגים אלא סביבה שבה, כהצעתו של פרופ, פיטר ז'קובס, נוצרים "דפוסים חדשים של ארקדיה".... סביבה שבה שימור הטבע מתרחש מחוץ לפארקים ותרבויות מוגנות בתוכם". נדרשת יצירתו של סוג חדש של ישוב: ישוב שמורה - ישוב אנושי שבעת הקמתו ובמשך קיומו משמרים ומשחזרים את הטופוגרפיה והצמחייה המקוריים.
ישוב השמורה מאוכלס בגנים תחומים, הן בתי המגורים והן מקומות עבודה, בתי ספר, מרכזי קניות,תרבות ובילוי, יכולים להתקיים כמצרפים של גנים תחומים.
בעמוד היושבת בגנים נציג בהרחבה את הגן התחום וישוב השמורה.

 
 
דוגמא שלישית: ביתו של זוג

דרך נוספת בה המקום מצמצם את חיי היחיד, הזוג או הקבוצה השוהים בו, היא אי יכולתו לחבור לא ליחסים הבין אישיים שלהם ולא למכלול יחסיהם עם העולם. לעתים קרובות השוהים במקום כלל אינם מודעים לאילו יחסים עם המקום נכונים עבורם.

כל מקום נושא אותך בתוכו ובין גבולותיו כמו אם שנושאת אותך בחיקה ובין זרעותיה. חיבוק המקום מציע לך ולאחרים השוהים בו מידה של אחיזה/הגנה ומידה של חשיפה/חופש.

חיבוק האם יכול שיהיה הדוק, כאשר תאחז את ילדה צמוד אליה, תניק אותו ותמנע ממנו כל תנועה או שינוי תנוחה.
חיבוק המקוםיהיה הדוק, כאשר יהיה קטן ואפשרויות התנועה והתנוחה בו מוגבלות. הוא יהיה חם, סגור, אפלולי, מוצף בחפצים, קולות וריחות, צבעים חמים ומרקמים רכים. 

 

 חיבוק האם יהיה רופף, כאשר תרופף את אחיזתה, תתיר לילדה להתרחק מגופה ולשהות בחיקה בלי שתגביל את תנוחתו/ה ותנועותיו/ה.
חיבוק המקום יהיה רופף, כאשר יהיה רחב, קר, פתוח לסביבתו וריק. צבעיו, מרקמיו והאור שבו יהיו בהירים וקרים, ולא תהיה שום הגבלה על אפשרויות התנועה והתנוחה שלך.


 

 
ולפעמים חיבוק האם והמקום יהיו מאוזנים ויתקיים בהם הן מידה של אחיזה והן מידה של חופש.
 


 
לכל יחיד, זוג או קבוצה, חיבוק המקום הנכון להם. יש לעצב כל מקום כך שהחיבוק המרחבי שהוא עתיד להציע, יהיה נכון לשוהים בו ויתרום ליכולתם לחיות חיים מלאים ולחוות נינוחות.

חלק מאתנו מודעים אינטואיטיבית לחיבוק המקום הנכון עבורנו, ולעתים גם כיצד לעצב אותו בהתאם. אחרים חווים חסך או מועקה במפגש שלהם עם המקומות שהם חיים בהם, מבלי להיות מודעים שמקור התושה בחיבוק המקום שאינו נכון להם ולצמצום מלאות ושמחת החיים שהוא יוצר. עבור אלה האחרונים אנחנו מציגים בדף ייעוץ [אני-מקום]
תהליך טיפולי לצמצום הקיומי הזה.

התהליך מגביר את מודעותם של יחיד, זוג, משפחה או מדגם מייצג של לקוחות וצוות של חברה, לחיבוק המקום הנכון עבורם. לשם כך נעזרת התהליך בכלים ייחודיים שפותחו על ידי ד"ר אריה פלד, המאפשרים למראוין לבטא את יחסיו/ה עם מקום תוך התערבות מזערית של המראיין.
גם כאשר מבקשים לעמוד על הנוכחות המרחבית הנכונה לזוג, משפחה או חברה, יש תחילה לאבחן את חיבוק המקום הנכון עבור כל אחד/ת מן הממשתתפים/ות.

לדוגמא, זוג שהיו בטיפול זוגי ועמדו להכניס שינוים בביתם בישוב קהילתי.
הם פנו אלינו בעצת הפסיכוטרפיסטית שלהם, כדי להעזר ב ייעוץ [אני-מקום] להבהרת אופיו של הבית הנכון להם. התברר שעבורו רצוי שהבית יציע אחיזה מרחבית הדוקה, בעוד שלה נכון בית שיש בו מרב אפשרויות הינתקות וחופש מרחביים.

הצענו מספר שינויים שאמורים היו להפוך את ביתם למצרף של שני בתים – שלה ושלו:
ביטלנו את התארגנות הבית סביב פינת האוכל ובמקום זה יצרנו שני אזורים זה בצד זה: עבורה הרחבנו את הגינה הימנית ויצרנו בה כניסה נפרדת לחדר הטיפולים שלה.

עבורו הצענו מספר גינות תחומות בצדו השמאלי של הבית שאל אחת מהן נפתח החדר שבו ילמד מוסיקה. החדר מחובר ליתר הבית באמצעות דלתות הזזה אקוסטיות, שיאפשרו לו לעבוד בלי להפריע לבני משפחתו. 

 
                             
                                                  לפני                                            אחרי

 
 
שיח [אני-מקום]

בשלושת המקרים שתארנו יש הדגשת יתר על מה שהפילוסוף מרטין בובר הגדיר כפנייה אל האחר כאל [לז] - התכוונות מרוחקת, מתבוננת, לעתים מנוכרת.
          

      

בובר הבחין בין הפנייה הזאת אל העולם כמושא להתבוננות והפעלה, לבין הפנייה המקוטבת ומשלימה, אל העולם וברואיו כ[אתה] - כאל ישות הנמצאת אתנו ביחסי שיח המערב אותך כולך, משפיע עליך נפשית וגופנית ומחייב אותך. [אני-אתה] הוא היפתחות אוהבת אל האחר — אל אדם, אלוהות, בעל חיים, צמח או חפץ. היפתחות מיידית, מכל כולי אל כל כולו.
שני האופנים האלה - ההקשר המצבי של ה[אתה] והעמדה המרוחקת של ה[לז], קיימים גם במפגש עם הנוכחות המרחבית של המקום, הן בפנייה אליו כשלם והן בפנייה אל כל אחד ממרכיביו- חלון, רצפה, וילון וכו', בנפרד.
בפניה אל נוכחותו המרחבית של המקום וכל אחד ממרכיביה כ[אתה] , היחס הוא ישיר, תמים, גופני, שלם, טרום-הגותי. כל כולך נפתח אל כל כולו של המקום או של המרכיב. אני קולט אל תוכי את נוכחותו כפי שהיא מתמסרת במלואה, כאן ועכשיו, למבטי ומגעי ללא תיווך וחישובים נלווים. ליצירת נוכחות מרחבית של מקום המבוססת על יחסי שיח עמו  נקרא יצירה  הומניסטית של
מקום.
כ[אתה], המקום ומרכיביו הם חלק ממרקם חיי. אני מעורב, מחובר, שייך. זה מפגש המכיל התחייבות. מפגש המעשיר את חיי ומקרין על מכלול היחסים האחרים שלי במקום.
בפנייה אל המקום כ[לז], השלם ומרכיביו מהווים מושא לצרכיי וחקירתי. הם אמצעי למטרה מעבר להם ישויות שאני מתבונן בהן, מפעיל אותן, משתמש בהן, מתעד ומנתח אותן.
כאשר יוצרי מקום מכוונים עצמם אליו באופן בלעדי כ[לז] (כפי שארכיטקטים, כולל הידועים ביניהם כגון גרי, חדיד וליבסקינד, נוהגים כיום), הם מעצבים אותם כסימנים, סמלים או כמנגנונים. כאשר פונים אל מקום ומרכיביו באופן בלעדי כ[לז], תולשים אותם מרצף עולם החיים ומתעלמים ממורכבותו והשלכותיו של ההקשר המצבי שלהם ועל ידי כך מצמצמים את יכולתם להעשיר את חיי השוהים בהם ולהשרות עליהם נינוחות. המקומות הנוצרים מסוגלים להעשיר את חיינו רק כמו שתמונות או פסלים יכולים - כשייכים לעולם הוירטואלי של סמלים וסימנים.

אנחנו רגילים להתייחס לנוכחות המרחבית של מקומות באופן תפקודי, אסטטי וסימבולי - איך הוא בנוי, כמה הוא עולה, האם הוא יפה? מה הוא מייצג? אך כדי שהמקום יוסיף לשמחת חיינו ומלאותם עלינו לפנות אליו ולעצב אותו לא רק כמערכת שאמורה לספק נוחיות ולגרום הנאה אסתטית, לא רק כאל מסמל או מייצג ערכים, אירועים או כוחות קוסמיים ולא רק כאל דבר מה שיש לדאוג להקמתו ותחזוקתו. עלינו לפנות אליו לא כאל אמצעי למטרה אלא כאל ישות נוכחת מידית, מלאת הבעה, ייחודית, כשלעצמה. עלינו לפנות אליו באופן תמים, חסר פניות ואוהב. המקום פוגש אותנו אז כגופה של ישות כמו- מתנסה, המכילה אותנו ועומדת מולנו מלאת הבעה.
בחינת שלושת המקרים של צמצום התנסותי שתארנו, תחשוף תופעה חוזרת של העדפת ה[אני-לז] והתעלמות מן ה[אני-אתה]:
לו מעצב חלון לבני הזכוכית היה פונה אליו כ[אתה] הוא היה מעצב אותו כ"מאפשר בחירה" בעל נוכחות מעובדת היטב ויוקרתית ולא כעצם המסמן יוקרה ושלמות, גרידא.

לו מעצב/ת ביתו של הזוג היה מכוון את דמיונו אל יחסי השיח [אני-אתה] שיש לכל אחד מהם עם המקום, הוא היה יוצר מצרף מקומות המציעים איזון של אחיזה וחופש נכון לכל אחד מהם. ביטוי כזה של השוני ביניהם היה מגביר את סיכויי הזוג להמשיך את חייהם יחד, להמשיך את אחדותם.
במקום זההמעצב/ת התיחס למרחב הבית כמייצג את אחדותו של זוג – מרחב רציף סביב פינת האוכל, שיחסיו עם הגינה סביבו הם הומוגניים.
בדומה, האדכיטקטים במדינות המפותחות אינם יוצרים תנאים מרחביים נכונים לחברות "גל שלישי", אלא מערכים מרחביים המיצגים ומסמלים את התחכום הטכנולוגי שלהן.
התוצאה בכל המקרים האלה היא ניכור וצמצום יכולתה של הסביבה המרחבית לתרום לנינוחות ומלאות החיים של השוהים במקומות האלה.


הגישה ההומניסטית ליצירת הנוכחות המרחבית של מקומות מביאה לכך שהיא תורמת לנינוחות הדיירים וליכולתם לחיות חיים מלאים. הגישה מיישומת במסגרת המרכז לאדריכלות הומניסטית. בדף המרכז מפורטים שרותי התכנון, הייעוץ, הסדנאות, הקורסים וההשתלמויות שהמרכז מציע.

 


ראש המרכז, ד"ר אריה פלד הוא ארכיטקט שהתמחה בחקר יחסי השיח עם הנוכחות המרחבית של מקומות. לאחר השלמת לימודי הדוקטורט שלו ב architectural psychology באוניברסיטת סרטקלייד בגלזגו, הוזמן ד"ר פלד להצטרף לפקולטה לארכיטקטורה בטכניון שם היה חבר סגל בכיר עד שפרש כדי להקים את המרכז לאדריכלות הומניסטית.
עבודת המרכז נעשית בהנהלתו המקצועית תוך שימוש בכלים הייחודיים של ייעוץ [אני-מקום] שפיתח. במקביל לפעילותו כראש המרכז מרצה ד"ר פלד על אדריכלות הומניסטית ועורך סדנאות מודעות ויצירת מקומות בארץ ובעולם .
הוא מחבר [אני-מקום] על אדריכלות הומניסטית 2005 הוצאת פרדס, חיפה. 


 


 

 
צור קשר:

המרכז לאדריכלות הומניסטית
רח' השרון 27  חיפה 35012 
טל: 0547640281
arpeled@gmail.com

 

 

 

                                
לייבסיטי - בניית אתרים